אין מקריות ואין מזל רע, יש בחירה!
אני לוקחת את כל החבילה הזו ובאה למסע חיים בגוף פיזי אנושי, אני רוצה להתפתח ולחוות, לזוז מקום, לצמוח ולגדול ובעיקר לאהוב, להתפתח דרך אהבה עצמית, סביבה אוהבת, נתינה וחמלה.
זה בטח מה שאמרתי לעצמי לפני שבאתי לכאן, כמה קל להעלות רעיון בהוויה וכמה קשה ליישם אותו בחוויה.
ועדיין החוויה היא אחד הדברים הקסומים שבגללם שווה לי להתארח בחיים האלה. אותם רגעים של התרגשות והתעלות שנצרבים בכל תא בגוף שווים את זה, אני מסכמת ביני לבין עצמי כל פעם מחדש.
אז התחלתי במסע שהיה רחוק מאהבה, המושג הזה עדיין לא התפתח מסביבי, היה ניסיון אך בעיקר חוויתי ביקורת, נוקשות ונתק.
סביבה שלמה שמאמינה ברעיון של עצמה ובטוחה בצדקתה, סביבה נוקשה שדורשת מכולם להיות בתוך הקווים שיצרה בעצמה, כזו שמחליטה גם על הילדים ורואה בהם חלק בלתי נפרד ממנה ויוצרת נפרדות שורשית בינם לבין הוריהם, הכול בהסכמה.
לתוך זה בחרתי להיוולד, זהו שינוי תפיסה מהותי עבורי ושחרור הרבה דפוסי קורבנות בהסכמה להבין שכל הבחירות כאן הן שלי. אין מקריות ואין מזל רע, רק בחירה.
נולדתי לתוך הרעיון הקיבוצי, לכי תמצאי את הייחודיות שלך בקבוצה שמגדירה את עצמה כחלק מ"הקיבוץ המאוחד".
בהתחלה, כילדה קטנה היה לי קל, ממש קל.
אני עדיין זוכרת את התחושה הזו של ערך עצמי, מודעת ליכולות שלי, מפרקת בדמיון את כל מה שפחות נוח לי במציאות היום יומית.
מאוזנת.
ואז זה התפרק בהדרגה או בבת אחת אני לא זוכרת.
נהייתי מודעת לזה שיש לי בעיה פיזית דרך קולות חיצוניים, מעל ראשי התנהלות שיחות שהפנמתי.
משפטים כמו, מה יהיה בעתיד? עד כמה יהיה לה קשה ללכת? היא תוכל ללדת ילדים? כדאי לעשות עוד ניתוח, או אולי לחכות?
מה עדיף בריאות נפשית או לעשות מה שניתן כדי לתקן את הפיזיות ואולי לתת לה עתיד טוב יותר?
את כל זה שמעתי בילדותי, לתוך זה התבגרתי.
אחד הדברים המשמעותיים שקרו לי שהפסקתי לחיות את הרגע הזה, הקסום והמלא ברעיונות ויצירתיות.
התחלתי לדאוג מאד לעתיד שלי ולהפנים כדי שלא ידעו מה שמעתי, מה ידעתי ואיזה פירוש נתתי לדברים, ככה חייתי למשך הרבה מאד שנים.
לא ידעתי איך לחצות צומת, תמיד היססתי להתקדם, שורשית ועמוקה הייתה המחשבה שאולי כאן זה הזמן שבו הקושי האמיתי יתחיל, ולכן כדאי לעצור.
הייתה כבדות רגשית שליוותה את הקושי הפיזי, ויצרה בי מבוך ללא פתח יציאה.
אם רק הייתי זוכרת את הבטחת האהבה, היה לי בטח את האומץ להתקדם קדימה, הכול בטוח היה עבורי הרבה יותר קל.
אבל במסע מחושך לגילוי האור, לא זכרתי דבר.
ואז היא הגיעה - האהבה.
שונה לחלוטין מכול החלומות שהיו לי עליה וחשבתי שיישארו בגדר חלום.
זו הייתה אהבה חברית, שורשית ועמוקה, מחברת את כל החלקים שבי שהתפזרו להם בחשיכה.
ואני ידעתי שזו אהבת אמת, חיבור שהוא מעבר לזמן ומקום. וההבנה הזו הייתה מלווה בניצוצות של אור שפתחו לי את הצומת והעזתי ללכת בה, להתקדם קדימה.
החלומות חזרו והתקוות לעתיד, ושבתי לחיות את הרגע הזה, לא רצית להפסיד את החוויה שנתנה לי האהבה.
בתחילה לא הבנתי איך בצומת כל כך חשוך בחיי כשאני מוצפת בחרדות קיומיות, פחד מוות וקושי פיזי מישהו יכול להסכים לרצות אותי, לראות מעבר ולזהות את מי שאני באמת.
לאט לאט הפנמתי את החיבור ביננו והבנתי מה אני מביאה לקשר. גיליתי שחברות, שיתוף, שיחות נפש, הן המתנות הגדולות בקשר הזוגי שלי, הן מביאות לתחושת ה"ביחד" שנתנה לי את הבטחון להרגיש שיש לי כאן מקום, שאני יכולה להעז לעשות צעדים כי אני לא לבדי.
וכל מה שיצרתי מאז בחיי זה בזכות ה"יחד" הזה.
אז זה נכון שאיני מרגישה עצמאית כמו בנותיי, ועוד הרבה נשים שאני מגדירה אותן כ"חזקות" ופורצות דרך כאשר לעיתים כשאני צופה בהן יש בי סוג של כמיהה להיות גם כזו.
אבל זו דרכי שלי, והיא מדויקת לי ומאפשרת לי להתקדם ולכן היא מבורכת עבורי ובלתי ניתנת להשוואה,
בחרתי לצד כל הקושי לפגוש באהבה
